ניצחון פירוס

טרם אתחיל, עליי להבהיר - אני לא ממעריצי נתניהו. אופן המאבק בשלטונו של נתניהו לבש צורות שונות במשך השנים, בדרך כלל מעל דפיו של העיתון של נוני מוזס. בתקופה האחרונה נשמעו מפי גורמים שונים , ביניהם נשיא המדינה ריבלין , כי צריך להגביל את כהונתו של ראש הממשלה לשתי קדנציות. באופן עקרוני, אני מבין את הצורך אבל בפועל זהו רעיון גרוע (בהנחה ולא מדובר באיזשהו תכסיס פוליטי). העקרון הוא פשוט, למנוע עלייה של דיקטטור,רודן. הרודן, מרגע שהוא נבחר (בהנחה והיה שלטון דמוקרטי שהביא לבחירתו), הוא שוכח את התחייבויותיו למי שהביאו אותו למעמד הרם ושולט בצורה הנוחה לו. אם צריך להשתיק קולות המתנגדים לו, אז הוא עושה את זה בכל האמצעים העומדים לרשותו. אם יש תסיסה אזרחית תחת שלטונו, אז הוא משקיט אותה בכל האמצעים העומדים לרשותו. בקצרה, הוא הופך את המדינה לרכושו הפרטי ומנשל את שאר האזרחים מהזכויות המגיעות להן.  יש הטוענים כי ראש הממשלה הוא כזה. עובדתית זה לא נכון. נתניהו אינו רודן. הוא לא שולח מתנגדים לכלא, הוא לא מדכא את האוכלוסייה האזרחית בכוח ובאופן כוללני הוא לא מתייחס למדינה כאל רכושו הפרטי. אולי יש לו

סערת מחאתה של שרת התרבות בטקס פרסי אופיר ונאומה מעלה בפנינו תהיה - איך זה שאנחנו מממנים תרבות במדינת ישראל וזה נתפס לנו לא רק כטבעי אלא גם כהכרחי. הרי אנחנו חושבים איך אפשר בלי התערבות ממשלתית בנושאים האלו? אם נפסיק לממן תרבות אז לא יהיו לנו סופרים, מוזיקאים, במאים, תסריטאים, עורכים וכו'. האם לתחושה הזו יש ביסוס? האם בזמנם של שייקספיר, דנטה, קמואש, סרוונטס וצ'וסר היה קיים משרד התרבות שלחסותו הם נזקקו כדי לכתוב את יצירותיהם? האם תיאטראות, מחזות ומופעים לא התקיימו בזמנים בהם ה אצבע המורה של הממשל לא שלטה בזרם הכספים אליהם? ההסטוריה מוכיחה אחרת - לתחושה הזו אין ביסוס.  יכולים המתנגדים לבוא ולהגיד סעיף התקציב שמוקדש לתרבות הוא כסף קטן, ביטולו יוסיף רק כמה שקלים בודדים לתקציב כל משפחה. אני הייתי רוצה לראות את אותם מתנגדים עומדים בסופר ומפזרים ככה את הכסף שלהם בלי מחשבה או פתאום מבינים שבדיוק כשחשבו שחסר להם כרטיס לאוטובוס אז הם מצאו שהם עומדים על האגורה האחרונה כדי לקנות אותו. גם אותם שקלים בודדים יכולים לחולל שינוי. כשהם בכיסו של האזרח מה טוב, וכשהם בכיסו של השלטון אז