דילוג לתוכן הראשי

מעט מחשבות על הבחירות האמריקניות וה"התעצמות" הרוסית

מאמר זה היה ניתן לפתוח בצורה קלישאתית על ידי מתן שם גרנדיוזי לכותרת כ"האימפריה מכה שנית", כרפרור ישיר לסרט מלחמת הכוכבים, אך הלוואי והיינו עוסקים במד"ב ולא במציאות עצמה, היה הרבה יותר פשוט.



למי שעוקב אחרי תהליך הבחירות בארצות הברית יכול לשים לב לכמויות הרפש שיצאו במהלך הקמפיין בין שני המועמדים המובילים, דונלד טראמפ והילארי קלינטון. טראמפ וקלינטון לא חוסכים במאמצים כדי לנגח אחד את השנייה ובשבילם כל האמצעים כשרים לכך. מה שמדאיג יותר מכל הוא שתהליך הבחירות שמתנהל בארה"ב הוא מסוכן ליציבות ולשלום העולם. הבוחר האמריקני אינו מבין או שהוא מסרב להבין כי הוא בוחר בין שתי חלופות גרועות ועלובות, לא קיים במערכת הבחירות הזו "מועמד טוב/רע במיעוטו" מדובר פה במועמדים ששניהם רעים לארה"ב. שניהם נתפשים כלא-אמינים - קלינטון, על אף ניסיונה הרב בממשל ובקונגרס האמריקני נתפשת כמושחתת בעלת קשרים מסואבים, שכל דאגתה נתונה להמשיך ולרפד את כיסיה ולנוח על כנפי השררה. לעומתה, טראמפ, במקרה הטוב נתפש כליצן ובמקרה הרע כמיזוגן וגזען חשוך. אך הגרוע המשותף לשניהם הוא לא האופן בו הם נתפשים אלא האופן בו הם מדברים, שני מועמדים שעסוקים בהפרחת סיסמאות פופוליסטיות, שבינן ובין מבחן המציאות אין אף קשר. למשל ההצעות המגוחכות של טראמפ לגרש מיליוני מהגרים, שמקסיקו תממן חומה שתמנע את מעבר המהגרים לשטחה של ארה"ב  או התנגדותו להסכמי סחר. גם לקלינטון לא חסרים כל מיני שגעונות משלה כמו הצורך במיסוי עשירים ותאגידים כדי שישלמו את חלקם "ההוגן" כחוק, התייצבות מאחורי האובמה-קייר או היחס שלה כלפי חירויות האזרח באמריקה.

התבטאויות אלה מדאיגות, לא רק משום שהן מראות מה המועמד הפוליטי מתכנן לעשות אלא גם כי הן משקפות את הלכי הרוח בציבור, סך הכל הפוליטיקאי במסרים שלו פונה לקהל הבוחרים ומנטר את מה שהוא חושב לנכון כרעיונות וסיסמאות שיביאו אותו אל הכס הנכסף. ההתבטאויות האלה מייצגות תהליכים עמוקים בחברה האמריקנית שבעייני נתפשות כרדיקליזציה משני המחנות הפוליטיים המובילים בארה"ב - מצד אחד עליית הקומוניזם ומצד שני התגבשות האלט-רייט.

עשרים וחמש שנה לאחר שהובס הרעיון הקומוניסטי, אותו רעיון שהוא אידיליה של מוות שהצעיד מיליוני בני אדם מזי רעב וחסרי כל אל מותם תוך שהם מביטים מהשאול אל מנהיגיהם הרודניים, שמבטיחים להם, ממרומי מגדלי השן, שוויון בכל תחומי החיים (השוויון היחיד שהיה הוא שכולם היו עניים יחדיו וכולם מתו יחדיו). עתה בני דור המילניום בארה"ב, דור העתיד של האומה האמריקנית, מראים עלייה מדאיגה בשיעורי התמיכה וההאהדה בסוציאליזם ובקומוניזם. חלקם אף משוכנעים שבוש הרג יותר אנשים מאשר סטלין (דוגמה לכך הייתה האהדה הגדולה לסנאטור מורמונט, ברנרד סנדרס). הקומוניזם בארה"ב מגובה על ידי תרבות התקינות הפוליטית, שהיא לא יותר מאשר אפולוגטיקה שניתן לתמצת אותה כ"עשה את מה שמרגיש נכון" למשל במקום אותן זכויות לכלל אז זכויות יתר למיעוטים כי הם סובלים מדיכוי (כל פעם זה מצחיק אותי שמקשרים את ארה"ב לדיכוי - דיכוי הוא מצב כשאתה לא יכול לפעול באופן חופשי עם הסביבה הקרובה אלייך לדוגמה אתה מנוע מלדבר עם בני המשפחה שלך כי החצרן בבניין שאתה גר בו הוא סוכן של הק.ג.ב או שהילד שלך יכול לפלוט משהו בחוץ ואז אתה תהיה בסיביר, עיתונות אופוזיציונית לשלטון אסורה, האזנה לשידורים מחו"ל אסורה, שוטטות אסורה, אבטלה מעל תקופה מסויימת אסורה, יחסים הומוסקסואליים אסורים). כך גם אופנתי להיות מתנגד למוסד הדת ומתנגד לזכות לשאת נשק (זכות המעוגנת בחוקה האמריקנית ושהפרשנות לגביה משתנה בהתאם להשקפה הפוליטית), וזאת מהסיבה לעיל - "כי זה מרגיש נכון". ההגיגים האלו מתורגמים למהלכים פוליטיים, כך שבדור שלא מבין את החשיבות של השמירה על הרפובליקה יציבה אז לא פלא שצצות הצעות הזויות שמסכנות את עתידה כמו ביטול השיטה האלקטורית והחלפתה ב-NPV. מקטרגי השיטה האלקטורית טוענים שהיא לא מגשימה את רצון העם (מכאן שתי שאלות נוקבות - מהו רצון העם? ומי מייצג אותו?) וכי שיטה זו מיושנת ועבר זמנה. ההפך הוא הנכון, שיטה זו ששמרה על אומה מופלאה זו היא אחת הסיבות המרכזיות להמשך קיומה של ארצות הברית כרפובליקה חוקתית, ככזו המאזנת בין הרצונות השונים בחברה האמריקנית ובמבנה הפדרטיבי שלה. כבר נקבע כי "קול המון כקול שדי", משפט זה ניתן לתרגם למובנים שונים בין היתר לכך שרצון הציבור מקודש, וזה נכון, אך יש להזכיר שלכל משוואה יש צד נגדי, שבמקרה זה הוא לא הוזכר לנו "זעם המון כזעם שדי", דוגמאות מן ההיסטוריה האנושית ליצר ההמון לא חסר, ובשל הצורך לאזן ולבלום את הרצון ואת היצר של ההמון (ובמיוחד של המעמד השלט) כוננו האמריקנים את חוקתם. זו רק תזכורת קטנה לכל אלו החפצים בשינוי אופייה של אמריקה.

הנורא מכל הוא שהחולשה האמריקנית הפנימית מקרינה גם החוצה - במשא ומתן מול האירנים, אי ההחלטיות בנוגע לאופן ההתמודדות עם האביב הערבי, אותה המנעות מהתערבות שדווקא עכשיו כן נחוצה לנוכח כניסת רוסיה אל הואקום שמותירה אחריה ארצות הברית. אני יכול להבין היטב את רצון אמריקנים רבים להפסיק ולשמש כ"שוטר העולם" ולחזור למדיניות אי-ההתערבות, אבל איננו חיים יותר במציאות של המאה ה-19 של בדידות מזהרת - אי אפשר לסגור את בסיסי ארצות הברית בעולם ולסגת מההתחייבויותיה כלפי בעלות בריתה ולצפות שגורמים אחרים, כאלו המתנגדים לא רק למעמד ההגמוני של ארה"ב אלא גם לכל הערכים שהיא מייצגת לא ייכנסו וינסו להשליט את אופי הסדר המתאים להם. כה חלשה נראית ארצות הברית במרחב הברברי שלנו שאפילו ארגון קיקיוני כמו הח'ותים מעיזים לירות על ספינותיה.

רוסיה מנצלת את החולשה האמריקנית ונכנסת אל אזורנו ביתר שאת שלא נראתה מאז ימי המלחמה הקרה, רק השבוע הודיעה רוסיה כי היא תשלח חלק מהצי הצפוני שלה לסוריה ובכך היא מאותתת במסר מאיים לבריטניה וכן בנוסף, לאיחוד האירופי, בכך שהיא פורסת טילים בעלי ראש נפץ גרעיני במובלעת קלינינגרד שבין המדינות הבלטיות לבין פולין. גם פריסתם של טילי ה-S-300 בסוריה מאיימת לא רק על היכולת של בעלות הברית בסוריה לסייע למורדים היקרים בעיניהם אלא גם מאיימת על חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי ויכולת ההרתעה שלו מול שלוחי אירן בגולן הסורי ובלבנון, מימד נוסף של איום הטילים הזה שביכולתו לפגוע גם בטיסות המסחריות בישראל, שכן טווח הפעולה שלו מגיע לנתב"ג. אנחנו אולי מנסים לתאם מול רוסיה ולהצטרף כשותפת סחר לגוש הכלכלי שלה, אך קשה שלא לראות כיצד היא מספקת מטרייה הגנתית לאלו שחפצים בהשמדתנו. עיבוי הכוחות הרוסי בסוריה רק מדגיש כי רוסיה הייתה ותשאר אויבת לעולם החופשי, וכפי שאני, האיש הקטן, מבין זאת גם האמריקנים צריכים להבין זאת, שכל הצעדים של רוסיה נועדו כדי לחבל באינטרסים שלהם ולפגוע בבעלי בריתם.

רוסיה מנצלת בחכמה את הבחירות בארה"ב לקידום האינטרסים שלה, היא מנסה כל שביכולתה כדי לגרום לכך שהנשיא האמריקני היוצא ברק אובמה ייראה חלש וזה ישפיע על תוצאות הבחירות בארה"ב. כפי שבתקשורת מעריכים, פוטין כנראה מעדיף לראות את טראמפ כנשיא ארה"ב לכן הוא עושה כל שביכולותו כדי להעלות את הנושא הסורי לסדר היום הציבורי (כמובן יש בכל העניין הזה שימוש במסגרת התעמולה הרוסית לצרכי פנים) ולהציגו כך שייראה כי יד רוסיה על העליונה, דבר שייתפס ככשלון של המפלגה הדמוקרטית (אין זו הפעם הראשונה שרוסיה משחקת באש לפני מערכת בחירות אמריקנית - למשל כך היה בגיאורגיה ב-2008).

החשוב מכל עלינו להבין - רוסיה איננה באמת מדינה חזקה - תמ"ג נמוך פי כמה וכמה מזה של ארה"ב, מוטלות עליה סנקציות, אוכלוסייה מזדקנת, שחיתות פושה בכל הדרג המדיני שלה כדי לשמור על שקט מבית. מה שיש לה זו "חזות הכוח" בזכות היותה חלק ממעצמה לשעבר (בריה"מ), הארסנל הגרעיני שלה, שטחה ומורשתה. זו לא רוסיה שחזקה זו ארה"ב שנחלשת - אותם רעיונות שהזכרתי לעיל, המירוץ לנשיאות, השינוי התודעתי שעובר על הדור הצעיר, היורש, הם אלו שמובילים את ארה"ב אל פי פחת - חוסר האמונה בצדקת דרכיהם, צדקת החירות וזניחתה לטובת רעיונות אוטופיים שאינם  בני השגה ולעולם לא יהיו כאלה. לעולם לא את "עשה את מה שמרגיש נכון" אלא "חשוב ועשה".



הערוץ VOX יודע להצביע על ההיסטוריה של אוקראינה ורוסיה אבל קשה לו להאשים את רוסיה בנעשה (ורוסיה אשמה ב-100%).

קמפיין הבחירות של רונלד רייגן ב-1984. לעומת רבים אחרים רייגן ידע טוב מאוד כיצד להתמודד עם האיום הסובייטי.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

נשיא המדינה - מוסד שהגיע זמנו להתבטל

נשיאי מדינת ישראל לדורותיהם בשבוע שעבר הלך לעולמו נשיא המדינה התשיעי, שמעון פרס ז"ל, בהתחלה רציתי לייחד לפסטיבל התקשורת ופולחן האישיות סביב פרס ז"ל פוסט נפרד, אבל החלטתי שזה מיותר. מי שרוצה לציין את לכתו בשיבה טובה כמעין שירת הברבור של דור "גדולי האומה" או להתחכך באיזשהי נוסטלגיה רומנטית על הזמנים ההם אז בבקשה שיבושם לו, אותי זה לא מעניין. אולם, מותו של פרס מעלה בפנינו סוגיה אחרת שלא נשמעת כלל בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל והוא ביטול מוסד הנשיאות, וזו השאלה המהותית - למה אנחנו בכלל צריכים נשיא? מהו כבר עושה? לנשיא המדינה אין שום סמכויות ביצועיות משמעותיות (וטוב שכך) רוב הסמכויות שלו הן סמליות והן מעוגנות ברובן בחוק יסוד: נשיא המדינה. סמכויות אלו הן - חתימה על חוקי המדינה ועל אמנות שאשרה הכנסת, קבלת כתבי אמנה של נציגים דיפלומטיים, מינוי שופטים (לנשיא אין שיקול דעת וזהות השופטים נקבעת על ידי הועדה למינוי שופטים שפועלת באופן חשאי וכמוס במנוגד לעקרונות דמוקרטיים נהוגים, הוא משמש כחותמת גומי) ושני התפקידים "החשובים באמת" - הטלת משימת הרכב

רודן - הפתרון הכי טוב לישראל?

"שנאת האדם תעבור מן הארץ, והרודנים ימותו, והכוח שהם נטלו מן העם, עוד הוא ישוב אליו. כל עוד בני האדם מתים [למען החירות], החירות לעולם לא תאבד" ~ מתוך הנאום החותם את הסרט "הדיקטטור הגדול" (1940) בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של צ'רלי צ'פלין.* לפעמים, כשנראה שהשגרה הפוליטית מחמירה, נשמעים קולות שהנוסחה שלהם היא בדרך כלל כזו - "לו היה לנו רודן שישלוט פה אז הוא היה מסדר את כל הבלאגן" (בדרך כלל נאמר על רקע המצב הבטחוני, אבל יש גם כאלו שמאמינים שרודנות זו דרך טובה להניע את הכלכלה). אישית אני לא מאמין שרבים בציבור שמשמיעים קול זה מאמינים בו עד הסוף, הוא נאמר מתוך אותו ייאוש של החמרה מזוייפת ובדרך כלל הוא ננטש כשהמצב משתפר. הפתרון הזה של רודנות זמנית אינו פתרון טוב, הוא לא יוביל לשום הטבה במצב הבטחוני/הכלכלי/החברתי/הבינלאומי - הוא רק יחמיר אותם. ההיסטוריה מוכיחה לנו זאת היטב. אפשר להסתכל על הדוגמאות הקיצוניות של מאו, סטלין והיטלר, ואפשר להסתכל על הדוגמאות ה"פחות קיצוניות" (אין באמת קיצוניות ברודנות - היא גרועה במידה שווה היכן שהיא לא תהיה) כש