דילוג לתוכן הראשי

רודן - הפתרון הכי טוב לישראל?

"שנאת האדם תעבור מן הארץ, והרודנים ימותו, והכוח שהם נטלו מן העם, עוד הוא ישוב אליו. כל עוד בני האדם מתים [למען החירות], החירות לעולם לא תאבד" ~ מתוך הנאום החותם את הסרט "הדיקטטור הגדול" (1940) בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של צ'רלי צ'פלין.*

לפעמים, כשנראה שהשגרה הפוליטית מחמירה, נשמעים קולות שהנוסחה שלהם היא בדרך כלל כזו - "לו היה לנו רודן שישלוט פה אז הוא היה מסדר את כל הבלאגן" (בדרך כלל נאמר על רקע המצב הבטחוני, אבל יש גם כאלו שמאמינים שרודנות זו דרך טובה להניע את הכלכלה). אישית אני לא מאמין שרבים בציבור שמשמיעים קול זה מאמינים בו עד הסוף, הוא נאמר מתוך אותו ייאוש של החמרה מזוייפת ובדרך כלל הוא ננטש כשהמצב משתפר. הפתרון הזה של רודנות זמנית אינו פתרון טוב, הוא לא יוביל לשום הטבה במצב הבטחוני/הכלכלי/החברתי/הבינלאומי - הוא רק יחמיר אותם.

ההיסטוריה מוכיחה לנו זאת היטב. אפשר להסתכל על הדוגמאות הקיצוניות של מאו, סטלין והיטלר, ואפשר להסתכל על הדוגמאות ה"פחות קיצוניות" (אין באמת קיצוניות ברודנות - היא גרועה במידה שווה היכן שהיא לא תהיה) כשל טיטו, הוג'ה, צ'אושסקו, פרנקו, סלזר וקסטרו. בכל מקום שבו הייתה רודנות מכל סוג שהוא, בין אם היא הייתה פשיסטית או קומוניסטית - היא התחילה בדם רב ונגמרה בדם רב, ובאמצע - כמויות אדירות של סבל אנושי. רודנויות שהיוו נטל כלכלי על התושבים שלהן באמתלה שזה הדבר הנחוץ כדי לחזק את האינטרסים של "האומה" מפני האויבים מבית ומבחוץ, כשלמעשה הנטל הזה רק דיכא את התושבים ומנע מהם להתנגד ביעילות מפני כוחו ההולך וגדל של המשטר השולט בהם.

הרודנות היא אף פעם לא זמנית, כשהכוונה היא כשלטון מעבר, היא פה כדי להשאר. היא יכולה בזמנים מסוימים "להקל" על התושבים, אבל כשהיא תראה שהמצב יתחיל להשתפר, היא מייד תחזור לאכוף את חוקיה באופן דרקוני (למשל תקנות הנא"פ של הקומוניסטים ברוסיה הסובייטית). הרודנות מקפיאה סכסוכים אתניים ודתיים(כשמדובר במדינות המורכבות מיותר מלאום אחד), יוגוסלביה היא דוגמה מצויינת לכך, מהרגע שטיטו מת התחילה הספירה לאחור להתפרקותה עד שבסוף המתחים האתניים, במיוחד אלו שהיו בין הסרבים לקרואטים ובין הסרבים לבוסנים התפרצו לכדי מלחמת אזרחים ומעשי טבח המוניים. גם התפוררותה של ברית המועצות הביאה למלחמות בקווקז בין המדינות היורשות אותה באזור, דוגמה אחרת, אמנם פחות טובה, היא דווקא ספרד מוכת הטרור שאחרי הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו, אף שהיו מתחים אתניים בין הבסקים לספרדים עוד בתקופתו, אך הם החמירו באופן דרסטי אחרי שהדיקטטורה נפלה. ואפשר כמובן להסתכל על מה שקורה מסביבנו בארצות ערב ולראות איך הדיקטטורות הערביות שנפלו זו אחר זו הביאו לשפיכות דמים גדולה, מהסיבה הפשוטה שהן ניסו לאחד קבוצות אתניות ודתיות תחת לחץ כדי להעמיד פנים שיש אומה סורית כפי שיש אומה יוגוסלבית או כפי שיש אומה סובייטית. הרודנות מביאה לביצועי כלכלה ירודים, היא יושבת כמתכננת ראשית ומחליטה כיצד היא תקצה את המשאבים לכל מגזר ומגזר; לכל אזרח ואזרח - מה מגיע לך היום, ומה מגיע לך מחר וזאת כל עוד אתה עומד בדרישות המשטר, כל עוד אתה מציית לו ונאמן לו (או מעמיד פנים שאתה עושה זאת). הרצון הזה לנהל את החיים הכלכליים רק הביא לעוני ולסבל כי מה שנתפס בעיני השלטון כ"תעדוף נכון" מאוחר יותר הובן כ"תעדוף שגוי", כשלמעשה אין תעדוף נכון/שגוי, המשטר אינו יכול לנהל את הכלכלה כי הוא לא יכול לדעת מה דרישותיו של כל מגזר כלכלי ומה דרישותיו של כל אזרח ואזרח מהסיבה הפשוטה שהדרישות משתנות, מה שנכון להיום, כבר לא יהיה נכון למחר.(וזה מבלי להכנס לשחיתות ורצון של כל סקטור לנגוס בעוגה) וכשהמצב הכלכלי מחמיר והתסיסה מבית גדלה, מה הפתרון הנוח של אותו משטר רודני אם לא למצוא או להמציא אויב משותף שישמש כשעיר לעזאזל.  

אז מה הופך את הרצון הזה ל"אמצעי הרודני" שנתפש כיעיל לפתרונן של בעיות? יכול להיות זו מעין נוסטלגיה מזוייפת. אנשים מסתכלים אל העבר ומאמינים שפעם היה טוב יותר, כן יש גם כאלה שמאמינים שבזמנו של סטלין היה טוב יותר. רומנטיזציה של רוצחי המונים די נפוצה, אפשר לראות את זה בכל חנות - למשל כשקונים חולצה של צ'ה גווארה
גם בישראל נפוצה התפיסה הזו, "ארץ ישראל הישנה והטובה", "פעם היה פה טוב יותר", אנשים בארץ הזו מסתכלים על זמניהם של בן-גוריון ואשכול (חס וחלילה לא רומז שהם היו רודנים) ונאנחים בגעגועים רומנטיים והשאלה היא למה? למשטר הצנע? לישראל הקטנה וה מאיומת מכל עבריה? למיתון של שנות ה-60? ל"אחרון שיכבה בנתב"ג את האור"? אין ממש למה להתגעגע.
ואולי זו לתחושת האחדות? קצת קשה לי לראות "תחושת אחדות" בישראל של שנות ה-50 עד ה-70 עם השד העדתי.
לצה"ל חזק? צה"ל צבא חזק ללא ספק, חזק גם באופן מוחלט (ממה שהוא היה בעבר) וגם ביחס לסביבה (אין מדינות שמאיימות עלינו בפלישה צבאית), אבל מה לעשות שצבא הוא מוסד, וכמו כל מוסד הוא מנוהל על ידי אנשים שלפעמים עושים טעויות הרות גורל למשל הכשלון של מערך המודיעין והפיקוד הבכיר בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים.
וייתכן שמה שהופך את ה"אמצעי הרודני" ליעיל הוא אותם דברים שהזכרתי למעלה, שיש אנשים שלא באמת תופסים את השגרה הפוליטית כמחמירה אלא כחמורה תמיד, ושהאמצעי הרודני הוא יעיל - מהסיבה הפשוטה שזו השקפת עולמם. ככל שיהיה רע יותר כך יהיה טוב יותר.

לצורת השלטון שלנו, דמוקרטיה בכלל ודמוקרטיה פרלמנטרית בפרט, יש מגרעות רבות. על אחת מהן כבר עמד וינסטון צ'רצ'יל בלשון הזו:"הטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה בת חמש דקותעם המצביע הממוצע". נכון זה באמת טיעון טוב, לכל אחד יש דעות משלו, ומה שיפה בדמוקרטיה שזו זכותו של המצביע הממוצע להביע אותן - בין אם בכך שהשלטון שומר על החירות שלו להתבטא בחופשיות (חייב להודות שזה טיפה בעייתי בישראל), בין אם זה ביכולת שלו להצביע באופן חופשי מלחצים בקלפי כרצונו, ועם הבחירות שבחרנו עלינו ללמוד לחיות, ואם הן אינן טובות אז להחליפן בפעם הבאה בקלפי, ולא לחשוב שרודות היא טובה יותר ויעילה יותר. וזה מוביל אותנו לציטוט אחר של צ'רצ'יל:"הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד כה".
לא הכי טובה, אבל עדיפה על שאר החלופות



*באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב (לחיצה על הציטוט תפנה לסרטון הנאום ביוטיוב): 



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

נשיא המדינה - מוסד שהגיע זמנו להתבטל

נשיאי מדינת ישראל לדורותיהם בשבוע שעבר הלך לעולמו נשיא המדינה התשיעי, שמעון פרס ז"ל, בהתחלה רציתי לייחד לפסטיבל התקשורת ופולחן האישיות סביב פרס ז"ל פוסט נפרד, אבל החלטתי שזה מיותר. מי שרוצה לציין את לכתו בשיבה טובה כמעין שירת הברבור של דור "גדולי האומה" או להתחכך באיזשהי נוסטלגיה רומנטית על הזמנים ההם אז בבקשה שיבושם לו, אותי זה לא מעניין. אולם, מותו של פרס מעלה בפנינו סוגיה אחרת שלא נשמעת כלל בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל והוא ביטול מוסד הנשיאות, וזו השאלה המהותית - למה אנחנו בכלל צריכים נשיא? מהו כבר עושה? לנשיא המדינה אין שום סמכויות ביצועיות משמעותיות (וטוב שכך) רוב הסמכויות שלו הן סמליות והן מעוגנות ברובן בחוק יסוד: נשיא המדינה. סמכויות אלו הן - חתימה על חוקי המדינה ועל אמנות שאשרה הכנסת, קבלת כתבי אמנה של נציגים דיפלומטיים, מינוי שופטים (לנשיא אין שיקול דעת וזהות השופטים נקבעת על ידי הועדה למינוי שופטים שפועלת באופן חשאי וכמוס במנוגד לעקרונות דמוקרטיים נהוגים, הוא משמש כחותמת גומי) ושני התפקידים "החשובים באמת" - הטלת משימת הרכב

מעט מחשבות על הבחירות האמריקניות וה"התעצמות" הרוסית

מאמר זה היה ניתן לפתוח בצורה קלישאתית על ידי מתן שם גרנדיוזי לכותרת כ"האימפריה מכה שנית", כרפרור ישיר לסרט מלחמת הכוכבים, אך הלוואי והיינו עוסקים במד"ב ולא במציאות עצמה, היה הרבה יותר פשוט. למי שעוקב אחרי תהליך הבחירות בארצות הברית יכול לשים לב לכמויות הרפש שיצאו במהלך הקמפיין בין שני המועמדים המובילים, דונלד טראמפ והילארי קלינטון. טראמפ וקלינטון לא חוסכים במאמצים כדי לנגח אחד את השנייה ובשבילם כל האמצעים כשרים לכך. מה שמדאיג יותר מכל הוא שתהליך הבחירות שמתנהל בארה"ב הוא מסוכן ליציבות ולשלום העולם. הבוחר האמריקני אינו מבין או שהוא מסרב להבין כי הוא בוחר בין שתי חלופות גרועות ועלובות, לא קיים במערכת הבחירות הזו "מועמד טוב/רע במיעוטו" מדובר פה במועמדים ששניהם רעים לארה"ב. שניהם נתפשים כלא-אמינים - קלינטון, על אף ניסיונה הרב בממשל ובקונגרס האמריקני נתפשת כמושחתת בעלת קשרים מסואבים, שכל דאגתה נתונה להמשיך ולרפד את כיסיה ולנוח על כנפי השררה. לעומתה, טראמפ, במקרה הטוב נתפש כליצן ובמקרה הרע כמיזוגן וגזען חשוך. אך הגרוע המשותף לשניהם הוא לא האופן