דילוג לתוכן הראשי

הכנסת היא לא קריירה

הכנסת היא לא קריירה

חוק יסוד: הכנסת מפרט על הליכים שונים כמו אופן הבחירה לכנסת, מי ייבחר לכנסת וכהנה וכהנה, אך הוא לא מפרט על משך כהונת חברי הכנסת, בניגוד לפוסט קודם שכתבתי בנוגע להגבלת כהונת ראש הממשלה, בו אני לא סבור כי יש צורך להגביל את כהונתו מהסיבה שזה יכול להתיר את האיזונים והבלמים שגם כה רעועים במדינת ישראל. הרי שבמקרה של חברי כנסת מוכרחים אנחנו לתבוע את הגבלת כהונתם. העובדה כי אנשים מסוימים רואים במשרה הפוליטית כעבודה היא שגויה מיסודה, אדם לא צריך לבוא אל הפוליטיקה כדי לראות בתפקיד שברצונו למלא כקריירה, אין לו אף זכות שבעולם לשבת בכנסת 15, 20 או 30 שנה (דוגמה מובהקת היא בנימין (פואד) בן אליעזר ז"ל כיהן מהכנסת ה-11 שהתכנסה ב-1984 עד התפטרותו ב-2014 בימי הכנסת ה-19). עניין זה אף הופך לבולט יותר כאשר אנו שמים לב לכמות פרשיות השחיתות בהם מעורבים חברי כנסת, משום שהם התרגלו לשבת בכיסא ללא חת וללא אחריות. הכוח שנלווה למשרה הזו משחית וכבר עמדו על אבחנה זו גדולים מאתנו ש"כוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". לכן, צריך להזכיר להם שהכנסת תמה, הבוחר בוחן, והקלפי פתוחה והפתק הוא זה שיכריע, כלומר שיום הבחירות הגיע. יתרה מכך, שהגיעה השעה ליידע אותם כי צריך להגביל את כהונתם לתקופה מסוימת.

בנוסף, האדם בא אל הפוליטיקה בראש ובראשונה כדי להיות משרתו של הציבור, לפחות כך צריך להיות במדינה מתוקנת. כשהתובנה הזו מחלחלת אל ראשיהם של האזרחים הרי שהדברים הבאים הופכים להיות ברורים וטבעיים והם שחבר הכנסת אינו שולט בציבור, הוא קיבל את האישור לשבת בכנסת מתוקף הסכמה של הציבור (בין אם בפריימריז או בבחירות הכלליות) ורק האישור של האחרון הוא שקובע מה יהיה גורלו של חבר כנסת, כלומר האם הוא ייבחר או לא ייבחר. על כן, אנו האזרחים צריכים לתהות האם זה הגיוני כי נבחרי ציבור שחיים על חשבוננו, מחוקקים חוקים שלעיתים קרובות פוגעים בכיסנו וטסים אל ארצות שונות ומדברים בשמנו, האם זה ראוי שהם יכהנו תקופה כה ארוכה? האם בהתחשב בותק אדם אחר היה מייצג אותנו פחות או יותר טוב? אנחנו לא יודעים כי אין לנו עובדות בשטח שיציגו לנו את המציאות באופן שונה מכפי שמוכר לנו.

ההצעה - הגבלת כהונה

באופן טבעי ומכיוון שאין באופק שינוי מהותי באופן הבחירות בישראל, רצוי לדרוש שתוגבל כהונת הנבחרים לתקופה קצובה, שאחריה הם לא יוכלו להמשיך ולכהן בכנסת. אופי ההגבלה כפי שהוא עולה במוחי הוא פשוט -

"כהונת חבר כנסת תוגבל לתקופה צבורה של 10 שנים, שלאחריה לא יוכל חבר הכנסת להמשיך ולכהן בתפקידו הציבורי".

הניסוח נהגה בקפידה כדי למזער את הפגיעה האפשרית בתפקוד הכנסת. בהקצבה לעשר שנים ישנה אפשרות לתת לחברי כנסת זמן להבין את המערכת הפוליטית וכיצד לעבוד בה ואף להשפיע, שהרי אם נגביל לתקופה קצרה מדי תתכן פגיעה בכנסת בכך שהיא תהפוך אותה לרעועה יותר כי חברי הכנסת יתחלפו בקצב מהיר מדי ולא יוכלו ליישם שינויים אפשריים שבהנתן תרחיש מסוים המדינה דווקא כן תהיה זקוקה להם. בניסוח "תקופה צבורה" המטרה היא שבהנחה וחבר כנסת לא נבחר בבחירות, נעדר מהכנסת ונבחר מחדש בכנסת הבאה, אז שמשך ההעדרות שלו לא תכלל במניין כהונתו, אלא רק הזמן בפועל יכלל. לשם הבהרה אתן דוגמה: חבר כנסת שכיהן בכנסות ה-11,12 וה-14, אז זמן כהונתו בכנסות אלו יכלל במניין, ואילו העדרותו מהכנסת ה-13 לא תכלל במניין. כמו כן, ראוי לסייג שאם נניח שחבר כנסת הגיע באמצע הכהונה שלו כחבר כנסת לרף עשר השנים, הרי שראוי לשקול את הרעיון שיינתן לו אישור בחוק לסיים את הכהונה עד תום כהונת הכנסת, ולא להתפטר מהכנסת לפני כן. עם סיום הכנסת גם תסתיים כהונתו והוא לא יכול להבחר מחדש.

מובן שהצעה שכזו לעולם לא תועלה בכנסת, הפוליטיקאים לא יסכימו להצביע על רעיון שכזה במליאה, מי ירצה להגביל את כוחו? על כן, יוזמה שכזו יכולה לבוא רק מהאזרחים עצמם בכך שהם יציבו לחברי הכנסת תמרור שיעצור את התקדמותם.

אני פרסמתי את הרעיון שלי, אבל אני אשמח לשמוע את הרעיונות שלכם, אז מהי ההצעה שלכם? מוזמנים להשאיר תגובות.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

נשיא המדינה - מוסד שהגיע זמנו להתבטל

נשיאי מדינת ישראל לדורותיהם בשבוע שעבר הלך לעולמו נשיא המדינה התשיעי, שמעון פרס ז"ל, בהתחלה רציתי לייחד לפסטיבל התקשורת ופולחן האישיות סביב פרס ז"ל פוסט נפרד, אבל החלטתי שזה מיותר. מי שרוצה לציין את לכתו בשיבה טובה כמעין שירת הברבור של דור "גדולי האומה" או להתחכך באיזשהי נוסטלגיה רומנטית על הזמנים ההם אז בבקשה שיבושם לו, אותי זה לא מעניין. אולם, מותו של פרס מעלה בפנינו סוגיה אחרת שלא נשמעת כלל בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל והוא ביטול מוסד הנשיאות, וזו השאלה המהותית - למה אנחנו בכלל צריכים נשיא? מהו כבר עושה? לנשיא המדינה אין שום סמכויות ביצועיות משמעותיות (וטוב שכך) רוב הסמכויות שלו הן סמליות והן מעוגנות ברובן בחוק יסוד: נשיא המדינה. סמכויות אלו הן - חתימה על חוקי המדינה ועל אמנות שאשרה הכנסת, קבלת כתבי אמנה של נציגים דיפלומטיים, מינוי שופטים (לנשיא אין שיקול דעת וזהות השופטים נקבעת על ידי הועדה למינוי שופטים שפועלת באופן חשאי וכמוס במנוגד לעקרונות דמוקרטיים נהוגים, הוא משמש כחותמת גומי) ושני התפקידים "החשובים באמת" - הטלת משימת הרכב

רודן - הפתרון הכי טוב לישראל?

"שנאת האדם תעבור מן הארץ, והרודנים ימותו, והכוח שהם נטלו מן העם, עוד הוא ישוב אליו. כל עוד בני האדם מתים [למען החירות], החירות לעולם לא תאבד" ~ מתוך הנאום החותם את הסרט "הדיקטטור הגדול" (1940) בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של צ'רלי צ'פלין.* לפעמים, כשנראה שהשגרה הפוליטית מחמירה, נשמעים קולות שהנוסחה שלהם היא בדרך כלל כזו - "לו היה לנו רודן שישלוט פה אז הוא היה מסדר את כל הבלאגן" (בדרך כלל נאמר על רקע המצב הבטחוני, אבל יש גם כאלו שמאמינים שרודנות זו דרך טובה להניע את הכלכלה). אישית אני לא מאמין שרבים בציבור שמשמיעים קול זה מאמינים בו עד הסוף, הוא נאמר מתוך אותו ייאוש של החמרה מזוייפת ובדרך כלל הוא ננטש כשהמצב משתפר. הפתרון הזה של רודנות זמנית אינו פתרון טוב, הוא לא יוביל לשום הטבה במצב הבטחוני/הכלכלי/החברתי/הבינלאומי - הוא רק יחמיר אותם. ההיסטוריה מוכיחה לנו זאת היטב. אפשר להסתכל על הדוגמאות הקיצוניות של מאו, סטלין והיטלר, ואפשר להסתכל על הדוגמאות ה"פחות קיצוניות" (אין באמת קיצוניות ברודנות - היא גרועה במידה שווה היכן שהיא לא תהיה) כש

ממשלה גדולה - ממשרת הציבור לשליטו

" קיים כאן עקרון של סיבה ותוצאה ברור שהוא מאורגן וצפוי כאחד מחוקי הפיזיקה - ככל שהממשלה מתרחבת, כך החירות מתכווצת " - נאום הפרידה של הנשיא האמריקני רונלד רייגן (1989). מה רע בממשלה גדולה? מה רע ברעיון שהמדינה תספק לנו את המוצרים שלא ייעדנו לה אותם בהתחלה, כלומר את צרכי החיים - בין אם זה בדיור, במזון, ברפואה, בבגדים, בחינוך? כשלעצמו זה נשמע רעיון מעולה - המדינה תבנה בתים, היא תחנך את הילדים, היא תאכיל את האוכלוסייה, היא תלביש אותה והיא תרפא אותה. אך פה מתגלה לנו שורש הבעיה - זה תמיד היא שמחליטה מה טוב וראוי בשביל הציבור, וכיצד היא יכולה להחליט מה טוב ומה ראוי? זו משימה קשה ובלתי אפשרית. מכיוון שאין לציבור אינטרס כללי אחד, כי הוא מורכב ממספר רב של אנשים ולכן מכיל אינטרסים שונים, לעולם לא תוכל המדינה לספק את אותם האינטרסים שלא רק שמתמעטים אלא מתרבים. לכן היא תצטרך להתפשר באילו אינטרסים לבחור ולמי לספק אותם. ובמקום התפישה שהיא תרחיב את הטוב הכללי, למעשה היא תצמצם אותו כי היא לא תוכל לענות על כלל הצרכים המשתנים והמתרבים שהציבור מציב לפתחה. למשל נוכל לקחת את הסתירה שהייתה קיי