סערת מחאתה של שרת התרבות בטקס פרסי אופיר ונאומה מעלה בפנינו תהיה - איך זה שאנחנו מממנים תרבות במדינת ישראל וזה נתפס לנו לא רק כטבעי אלא גם כהכרחי. הרי אנחנו חושבים איך אפשר בלי התערבות ממשלתית בנושאים האלו? אם נפסיק לממן תרבות אז לא יהיו לנו סופרים, מוזיקאים, במאים, תסריטאים, עורכים וכו'. האם לתחושה הזו יש ביסוס? האם בזמנם של שייקספיר, דנטה, קמואש, סרוונטס וצ'וסר היה קיים משרד התרבות שלחסותו הם נזקקו כדי לכתוב את יצירותיהם? האם תיאטראות, מחזות ומופעים לא התקיימו בזמנים בהם ה אצבע המורה של הממשל לא שלטה בזרם הכספים אליהם? ההסטוריה מוכיחה אחרת - לתחושה הזו אין ביסוס. יכולים המתנגדים לבוא ולהגיד סעיף התקציב שמוקדש לתרבות הוא כסף קטן, ביטולו יוסיף רק כמה שקלים בודדים לתקציב כל משפחה. אני הייתי רוצה לראות את אותם מתנגדים עומדים בסופר ומפזרים ככה את הכסף שלהם בלי מחשבה או פתאום מבינים שבדיוק כשחשבו שחסר להם כרטיס לאוטובוס אז הם מצאו שהם עומדים על האגורה האחרונה כדי לקנות אותו. גם אותם שקלים בודדים יכולים לחולל שינוי. כשהם בכיסו של האזרח מה טוב, וכשהם בכיסו של השלטון אז ...
ניתוחים לא מעמיקים ותובנות לא חשובות על אירועים שאולי יהיו הרי גורל המוצגים מפרי דמיונו של הכותב מאשר מזווית אובייקטיבית.