טרם אתחיל, עליי להבהיר - אני לא ממעריצי נתניהו.
העקרון הוא פשוט, למנוע עלייה של דיקטטור,רודן. הרודן, מרגע שהוא נבחר (בהנחה והיה שלטון דמוקרטי שהביא לבחירתו), הוא שוכח את התחייבויותיו למי שהביאו אותו למעמד הרם ושולט בצורה הנוחה לו. אם צריך להשתיק קולות המתנגדים לו, אז הוא עושה את זה בכל האמצעים העומדים לרשותו. אם יש תסיסה אזרחית תחת שלטונו, אז הוא משקיט אותה בכל האמצעים העומדים לרשותו. בקצרה, הוא הופך את המדינה לרכושו הפרטי ומנשל את שאר האזרחים מהזכויות המגיעות להן.
יש הטוענים כי ראש הממשלה הוא כזה. עובדתית זה לא נכון. נתניהו אינו רודן. הוא לא שולח מתנגדים לכלא, הוא לא מדכא את האוכלוסייה האזרחית בכוח ובאופן כוללני הוא לא מתייחס למדינה כאל רכושו הפרטי. אולי יש לו מחשבות כאלו (שגם בזה אני לא מאמין), אבל בין המחשבה לבין הפעולה יש שטח הפקר ענקי שקודם צריך לחצות אותו. השלטון של נתניהו מתאפיין בעיקר בתכסיסים פוליטיים להפלת יריבים אפשריים שעלולים לסכן את סיכויו להבחר בבחירות. הוא עושה את זה בצורה ערמומית ומעוררת השתהות, אבל זה לא מנגנון חדש בפוליטיקה, זהו מנגנון שקיים כבר עשרות שנים - בגלל אופי השיטה הישראלית, כל ראש ממשלה, מרגע שהוא נבחר עוסק רק בהשרדות הפוליטית שלו ולשם רוב משאביו הפוליטיים הולכים.
עלינו להבין שאנחנו לא ארצות הברית, השיטה שלנו בנויה בצורה אחרת לגמרי. בארצות הברית, אופי השלטון מעוגן בחוקה הקיימת למעלה ממאתיים ועשרים שנה. היא דואגת שיהיה איזון בין כוחות השלטון, ביקורת עליהם והפרדה כמעט מוחלטת ביניהם כדי שכוח רב מדי לא ירוכז על ידי אחת מהרשויות - המבצעת, המחוקקת או השופטת. בישראל, אופי השיטה אינו כזה. אין איזונים ובלמים, אין הפרדה כמעט מוחלטת ובוודאי שאין חוקה. אצלנו מי שיושב ברשות המחוקקת (הכנסת) ומפלגתו חברה בקואליציה אז סביר שהוא יכול להתמנות לתפקיד ברשות המבצעת (שר או סגן שר). השופטים נבחרים בצורה חשאית על ידי ועדה בעלת מפתח מפלגתי ולשכתי משל היו חבורת פושעים ולא גוזרי דין הצדק במדינה הזו. להבדיל מישראל, בארצות הברית, השרים והשופטים נבחרים על ידי הנשיא (שיש להזכיר נבחר בבחירות נפרדות מהקונגרס) אך חייבים לקבל את אשרור הסנאט. בכך, ההגיון האמריקני אומר שנציגיו של ציבור האזרחים (חברי הקונגרס שנבחרו על ידו) מאשרים את מהלכיו של הנשיא ומסכימים איתם. וזה אולי ההבדל המהותי והעקרוני בין ארצות הברית וישראל - השלטון לא נועד לשלוט באזרחים אלא הוא נועד לשרת אותם כל עוד הם מסכימים שהוא ישרת אותם.
בעוד בארצות הברית, ניתן להגביל את כהונתו של הנשיא בגלל האופי המבני והתודעתי הקיים בה, בישראל הגבלה שכזו תוביל לאסון. נחשו איזו הזדמנות זו תהיה לאופוזיציה או לגורמים בתוך הקואליציה להפיל את הממשלה כל פעם שמתחשק לה. ראש הממשלה לא הולך לפי איך שאנחנו רוצים? נפיל אותו בהצבעת אי-אמון. ו"באיך שאנחנו רוצים" הכוונה היא ל-"הוא אוסר/מאשר תחבורה ציבורית בשבת", "הוא לא הורה על העלאת שכר המינימום", "הוא מסכל מהלכים חברתיים", "הוא מפריט יותר ממה שאנחנו חושבים שצריך להפריט" או פשוט מהסיבה הפשוטה והאוטומטית ביותר אצל הפוליטיקאי הישראלי -"זמני הגיע להיות ראש ממשלה". הדבר הזה יוביל לכך שממשלות נופלות מדי שני וחמישי וראשי הממשלה עלולים להתחלף כמו גרביים (בהנחה והם לא הצליחו לכונן ממשלה אחרת), בכך מדינת ישראל עלולה להסתכן בכניסה למערבולת של בחירות נשנות וחוזרות שיעמיקו את אי-היציבות השלטונית.
במקרה כזה של חוסר יציבות שלטונית הולך ומעמיק יכולים לצוץ שני תסריטים - באורח פלא, חברי הכנסת, שבאופן רגיל לא ניחנו במחשבה צופה לעתיד מבינים שצריך לעשות סדר בבלאגן ומחזירים את הגלגל אחורה, קרי מבטלים את ההגבלה או שהצבא ייקח את המושכות כדי להשליט מעט סדר. אז יהיה אפשר לדבר על רודנות אמיתית.
בסופו של דבר, כשרוצים להגביל את כהונת ראש הממשלה בישראל אז הבעיה היא לא בראש ממשלה כזה או אחר, הבעיה היא בשיטה, וכל עוד השיטה עצמה לא תשתנה אז אין טעם להגביל בגלל פוטנציאל ההרס הקיים במהלך מסוג זה.
תזכורת מהעבר: התרגיל המסריח. בואו נדאג שיהיו כמה שפחות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה