דילוג לתוכן הראשי

ברית לא קדושה - הימין בישראל והימין החדש-הישן באירופה

אם בעבר חלק נרחב ממפלגות השמאל בישראל היה מזדהה וחובר לגרועים שבדיקטטורים רק מהסיבה שהם שייכים לאותו מחנה וכביכול גם להם אותם מטרות "נעלות". הרי שהיום מצער לראות דבר דומה הקורה לחלק לא מזערי במפלגות הימין בישראל המזדהה עם גורמים, שאמנם מצניעים את שורשיהם, אך הם לוודאי ממשיכי דרכם של הפאשיסטים והנאצים.

מה הביא להתחזקות הימין האירופאי לא ניתן לנעוץ בסיבה אחת בלבד, אולי יש סיבה דומיננטית, אך בוודאי לא סיבה אחת. ניתן לראות סימנים לעלייתו על רקע אי האמון באיחוד האירופי ומוסדותיו, אף האמון הציבורי כלפי מוסדות המדינה בתוך אותן מדינות יכול לשמש כסיבה; גלי המהגרים שמעלים חששות דמוגרפיים, כלכליים ותרבותיים, ייתכן ומדובר באי מציאת נקודת ביניים אידאולוגית המאחדת את המחנות תחת קורת גג המפלגות המתונות, ומביאה אותם להצביע למפלגות הקיצוניות. כל סיבה אשר תהא מביאה לעליית גורמים רדיקליים משני הצדדים השובים את לב בוחריהם בסיסמאות פופוליסטיות המבטיחות מזור מיידי לכל חולי הפושה בלב מדינותיהם. ראינו זאת במשאלי העם בסקוטלנד ובקטלוניה, ובבחירות האחרונות בכל רחבי אירופה מצרפת ועד הונגריה, האירופאיים בוחרים להצביע ביתר שאת לרדיקליים של שני הצדדים.

עלינו להבין כי אף ולו אחד מהם הוא ידיד אמת של מדינת ישראל, אלו הם הצאצאים האידאולוגיים של המרקסיסטיים מחד, ושל הנאצים והפאשיסטיים מאידך. על כן מבחיל לראות כיצד גורמים מסוימים בימין מחבקים את מפלגות הימין השורשיות באירופה. אלו שמשחקות על בסיס פחד, גזענות ושנאת האחר שמו להן למטרה את המוסלמים באירופה, וכל עוד הן רואות בהם אויב ולא שותף במערכת הפוליטית, הן משתמשות בישראל וביהודים כאצטלה לתירוץ מעשיהן. שכן כל עוד הן אינן יוצאות נגד היהודים, בכוחן לבוא ולהתגאות בבחינת 'ראו איננו גזענים, אנחנו לא אנטישמיים, אנחנו בעד ישראל והיהודים, שלא כקודמינו אנחנו רק נגד המוסלמים'.

בין האירועים הבולטים במיוחד לאחרונה שמדגישים את הסכנה הנשקפת והעיוורון המדבק את גורמי הימין בישראל הם חוק השואה הפולני המעניש כל אדם שיימצא באדמת פולין ויתייג את מחנות ההשמדה כ"פולניים", לא רק שהממשלה הפולנית לחצה להעברת החוק, היא גם פעלה בשני מישורים - אחד כלפי ישראל, דרך פרסום במדיה האינטרנטית המסביר את פעולותיהם בפני הקהל בישראל. ובמישור הפנימי, בשכתוב ההיסטורי, בו מנקה ממשלת פולין את בני עמה מאחריותם לשואה. אף הגדיל לעשות ראש הממשלה הפולני, מתאוש מורבייצקי, שטען כי הפשעים הפולנים בזמן השואה שווים בערכם לפשעי היהודים. מורבייצקי ועמיתיו מרשים לעצמם להתבטא כך, כ-70 שנה לאחר השואה, מהסיבה הפשוטה - הניצולים שעדותם בין אם היא מונצחת או לא, כבר כמעט ולא בין החיים, והיכולת שלהם להתנגד לצעדי פולין היא מועטה. כמה נוח לעוות את ההיסטוריה כשאלה שההיסטוריה מדברת עליהם כבר אינם בין החיים.

כמו כן, רק לאחרונה בהונגריה, ניצחה בקלילות מרשימה בבחירות מפלגתו של ראש הממשלה המכהן, ויקטור אורבן, במה שזיכה אותו בכהונה נוספת. אורבן, הידוע כאחד המאתגר את גוש מדינות האיחוד האירופי מימין כמתנגד להגירה ממזרח התיכון ואפריקה. במהלך הבחירות מפלגתו פצחה בקמפיין שלילי נגד ג'ורג' סורוס, יהודי יליד הונגריה, ששמו נקשר לפרויקטים רבים החותרים תחת רעיון הלאומיות במדינות שונות בעולם. הבלטת הקמפיין הייתה היותו של ג'ורג' סורוס יהודי בעל הון רב ואיך באמצעות היותו עשיר ביכולתו להשפיע על המדיניות ההונגרית ודעת הקהל ההונגרית. האנטישמיות העולה מקמפיין זה רק מראה את היכולת של אורבן לנגן על רגשות ההונגרים ולמצוא להם שעיר לעזאזל בדמות היהודי המתיישב היטב עם הסטריאוטיפים האנטישמיים המוכרים לכל. יתרה מכך, הריח המבאיש העולה מקמפיין זה מצחין במיוחד לנוכח הרצון של אורבן לאגף מימין את יוביק, מפלגה אנטישמית הקוראת לשיבה לערכים ההונגריים האמיתיים, לאיחוד ההונגרים תחת מדינה אחת ואף הקימה דוגמת הפאשיסטים והנאצים ארגון פארא-מיליטרי שהוצא מחוץ לחוק. בבחירות האחרונות מפלגה זו זכתה ב-20% מקולות הבוחרים ההונגרים, שגם מעידה כאלף עדים על המקום אליו בוחרת ללכת הונגריה.

בנוסף ניתן להוסיף לרשימה זו גם את אוסטריה וגרמניה. על אף ששם המדינות עדיין נשלטות בצורה כזו או אחרת על ידי משטרים שלישראל יותר נוח לקיים איתם קשרי עבודה ויחסים דיפלומטיים, הרי שחשוב להדגיש את הכוחות העולים בהן. באוסטריה מתחזקת מפלגת החירות האוסטרית וכעת היא שותפה בקואליציה של הקנצלר סבסטיאן קורץ. מפלגה שבעברה הלא רחוק כלל עמד בראשה לא אחר מאשר יורג היידר, אנטישמי ומכחיש שואה. בבחירות לנשיאות (מוסד הדומה לנשיאות שלנו) כמעט ונבחר מועמד מפלגת החירות, ורק באחוזים בודדים נבחר מועמד השמאל, שגם הוא לא ממש חובב ציון מושבע. לטענת המפלגה היא ניקתה את עצמה מהגורמים האנטישמיים שחלחלו בה, אך זאת אין לדעת, ייתכן והיא רק הצניעה אותם לשם המאבק החשוב יותר כרגע בשבילה - המאבק בהגירה המוסלמית. בגרמניה, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה התחזקה מאוד וכפי הנראה המצע שלה מושך לבבות גרמנים רבים בכל יום שעובר. מפלגה זו, שדוגמת אוסטריה מחד ופולין מאידך, מחפשת לטהר את העם הגרמני מה"רפש" שדבק לו כמה שהיא רואה שלא בצדק - האשמה בשואה, אך מצניעה את שורשיה הנאציים על ידי ניסיון להרגיע את היהודים ועל ידי מציאת שעיר לעזאזל אחר שהוא שוב המהגרים המוסלמים. בבחירות האחרונות השיגה הישג ניכר והגיעה למקום השלישי עם כ-13% מקולות הבוחרים.

לנוכח מגמות אלו קולות ימניים רבים בישראל בוחרים לחבק את הגורמים האלה משום שהם רואים בהם לאומיים. הם רואים בהם ככאלה המתנגדים למדיניות האיחוד האירופי המבקר את ישראל לעיתים תכופות, והיוצאים נגד השמאל האירופאי המזדהה עם המאבק הפלסטיני ומתעלם מזכותה של ישראל להגנה עצמית ולהבטחת ריבונותה. אל לנו להשלות את עצמנו, מפלגות הימין האלו אינן ידידותינו כלל וכלל ואינן חברות האמת שלנו. האינטרסים שלהן שונים באופן מובהק מהאינטרסים של מדינת ישראל. הן כולן בבחינת זה נבלה וזה טרפה. מן הסתם על ממשלת ישראל להתמודד מול גורמים אלה בחוכמה ובדעת כדי להתגבר על הצביעות והחנופה המזוייפת שהן מנסות לזרוק לעברנו.

לצערנו הימין בישראל חוזר על פארסה היסטורית, היה אדם בישראל בשם אב"א אחימאיר, הוגה דעות ימני וחבר ברית הבריונים שבתמימות, כך נראה, כתב שרשרת חיבורים שזכו לשם "מפנקסו של פשיסטן" בהם הוא הילל את הפאשיזם, וזאת משום שהוא ראה בו רק כתגובת נגד לקומוניזם אותו הוא תיעב. בנוסף, הוא הילל את המנהיגים הפאשיסטים של זמנו באירופה, ביניהם אלו העתידים להמיט אסון על העם היהודי - מוסוליני והיטלר. לזכותו של אב"א אחימאיר ייאמר כי הוא לא ידע מה עתיד להתרחש והגיוני כי הוא נשבה בקסם האידאולוגי המעוור, אני לא יכול להעיד על אופיו של האיש, משום שלא הכרתי אותו, אך כך אני רואה את הדברים. על כן, דוגמה מאלפת זו משמשת אותי להזהיר את אותם גורמי ימין בארץ ללמוד ממקרה זה ולא לחבק את גורמי הימין באירופה רק בשל שנאה משותפת לגורם מסוים או תפישה אידאולוגית משותפת שטבעה כלל אינו כזה. לכן, מוטב להם לפקוח את העיניים, להבין כי מהתלים בהם, לקרוא מתחת למסרים הישירים ולהשמר לנפשם ולהזהר מפני הפגיעה בשמם, בדיוק כפי שקרה לאב"א אחימאיר.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

נשיא המדינה - מוסד שהגיע זמנו להתבטל

נשיאי מדינת ישראל לדורותיהם בשבוע שעבר הלך לעולמו נשיא המדינה התשיעי, שמעון פרס ז"ל, בהתחלה רציתי לייחד לפסטיבל התקשורת ופולחן האישיות סביב פרס ז"ל פוסט נפרד, אבל החלטתי שזה מיותר. מי שרוצה לציין את לכתו בשיבה טובה כמעין שירת הברבור של דור "גדולי האומה" או להתחכך באיזשהי נוסטלגיה רומנטית על הזמנים ההם אז בבקשה שיבושם לו, אותי זה לא מעניין. אולם, מותו של פרס מעלה בפנינו סוגיה אחרת שלא נשמעת כלל בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל והוא ביטול מוסד הנשיאות, וזו השאלה המהותית - למה אנחנו בכלל צריכים נשיא? מהו כבר עושה? לנשיא המדינה אין שום סמכויות ביצועיות משמעותיות (וטוב שכך) רוב הסמכויות שלו הן סמליות והן מעוגנות ברובן בחוק יסוד: נשיא המדינה. סמכויות אלו הן - חתימה על חוקי המדינה ועל אמנות שאשרה הכנסת, קבלת כתבי אמנה של נציגים דיפלומטיים, מינוי שופטים (לנשיא אין שיקול דעת וזהות השופטים נקבעת על ידי הועדה למינוי שופטים שפועלת באופן חשאי וכמוס במנוגד לעקרונות דמוקרטיים נהוגים, הוא משמש כחותמת גומי) ושני התפקידים "החשובים באמת" - הטלת משימת הרכב

רודן - הפתרון הכי טוב לישראל?

"שנאת האדם תעבור מן הארץ, והרודנים ימותו, והכוח שהם נטלו מן העם, עוד הוא ישוב אליו. כל עוד בני האדם מתים [למען החירות], החירות לעולם לא תאבד" ~ מתוך הנאום החותם את הסרט "הדיקטטור הגדול" (1940) בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של צ'רלי צ'פלין.* לפעמים, כשנראה שהשגרה הפוליטית מחמירה, נשמעים קולות שהנוסחה שלהם היא בדרך כלל כזו - "לו היה לנו רודן שישלוט פה אז הוא היה מסדר את כל הבלאגן" (בדרך כלל נאמר על רקע המצב הבטחוני, אבל יש גם כאלו שמאמינים שרודנות זו דרך טובה להניע את הכלכלה). אישית אני לא מאמין שרבים בציבור שמשמיעים קול זה מאמינים בו עד הסוף, הוא נאמר מתוך אותו ייאוש של החמרה מזוייפת ובדרך כלל הוא ננטש כשהמצב משתפר. הפתרון הזה של רודנות זמנית אינו פתרון טוב, הוא לא יוביל לשום הטבה במצב הבטחוני/הכלכלי/החברתי/הבינלאומי - הוא רק יחמיר אותם. ההיסטוריה מוכיחה לנו זאת היטב. אפשר להסתכל על הדוגמאות הקיצוניות של מאו, סטלין והיטלר, ואפשר להסתכל על הדוגמאות ה"פחות קיצוניות" (אין באמת קיצוניות ברודנות - היא גרועה במידה שווה היכן שהיא לא תהיה) כש

מעט מחשבות על הבחירות האמריקניות וה"התעצמות" הרוסית

מאמר זה היה ניתן לפתוח בצורה קלישאתית על ידי מתן שם גרנדיוזי לכותרת כ"האימפריה מכה שנית", כרפרור ישיר לסרט מלחמת הכוכבים, אך הלוואי והיינו עוסקים במד"ב ולא במציאות עצמה, היה הרבה יותר פשוט. למי שעוקב אחרי תהליך הבחירות בארצות הברית יכול לשים לב לכמויות הרפש שיצאו במהלך הקמפיין בין שני המועמדים המובילים, דונלד טראמפ והילארי קלינטון. טראמפ וקלינטון לא חוסכים במאמצים כדי לנגח אחד את השנייה ובשבילם כל האמצעים כשרים לכך. מה שמדאיג יותר מכל הוא שתהליך הבחירות שמתנהל בארה"ב הוא מסוכן ליציבות ולשלום העולם. הבוחר האמריקני אינו מבין או שהוא מסרב להבין כי הוא בוחר בין שתי חלופות גרועות ועלובות, לא קיים במערכת הבחירות הזו "מועמד טוב/רע במיעוטו" מדובר פה במועמדים ששניהם רעים לארה"ב. שניהם נתפשים כלא-אמינים - קלינטון, על אף ניסיונה הרב בממשל ובקונגרס האמריקני נתפשת כמושחתת בעלת קשרים מסואבים, שכל דאגתה נתונה להמשיך ולרפד את כיסיה ולנוח על כנפי השררה. לעומתה, טראמפ, במקרה הטוב נתפש כליצן ובמקרה הרע כמיזוגן וגזען חשוך. אך הגרוע המשותף לשניהם הוא לא האופן