ניצחון פירוס

" קיים כאן עקרון של סיבה ותוצאה ברור שהוא מאורגן וצפוי כאחד מחוקי הפיזיקה - ככל שהממשלה מתרחבת, כך החירות מתכווצת " - נאום הפרידה של הנשיא האמריקני רונלד רייגן (1989). מה רע בממשלה גדולה? מה רע ברעיון שהמדינה תספק לנו את המוצרים שלא ייעדנו לה אותם בהתחלה, כלומר את צרכי החיים - בין אם זה בדיור, במזון, ברפואה, בבגדים, בחינוך? כשלעצמו זה נשמע רעיון מעולה - המדינה תבנה בתים, היא תחנך את הילדים, היא תאכיל את האוכלוסייה, היא תלביש אותה והיא תרפא אותה. אך פה מתגלה לנו שורש הבעיה - זה תמיד היא שמחליטה מה טוב וראוי בשביל הציבור, וכיצד היא יכולה להחליט מה טוב ומה ראוי? זו משימה קשה ובלתי אפשרית. מכיוון שאין לציבור אינטרס כללי אחד, כי הוא מורכב ממספר רב של אנשים ולכן מכיל אינטרסים שונים, לעולם לא תוכל המדינה לספק את אותם האינטרסים שלא רק שמתמעטים אלא מתרבים. לכן היא תצטרך להתפשר באילו אינטרסים לבחור ולמי לספק אותם. ובמקום התפישה שהיא תרחיב את הטוב הכללי, למעשה היא תצמצם אותו כי היא לא תוכל לענות על כלל הצרכים המשתנים והמתרבים שהציבור מציב לפתחה. למשל נוכל לקחת את הסתירה שהייתה קיי

מאמר זה היה ניתן לפתוח בצורה קלישאתית על ידי מתן שם גרנדיוזי לכותרת כ"האימפריה מכה שנית", כרפרור ישיר לסרט מלחמת הכוכבים, אך הלוואי והיינו עוסקים במד"ב ולא במציאות עצמה, היה הרבה יותר פשוט. למי שעוקב אחרי תהליך הבחירות בארצות הברית יכול לשים לב לכמויות הרפש שיצאו במהלך הקמפיין בין שני המועמדים המובילים, דונלד טראמפ והילארי קלינטון. טראמפ וקלינטון לא חוסכים במאמצים כדי לנגח אחד את השנייה ובשבילם כל האמצעים כשרים לכך. מה שמדאיג יותר מכל הוא שתהליך הבחירות שמתנהל בארה"ב הוא מסוכן ליציבות ולשלום העולם. הבוחר האמריקני אינו מבין או שהוא מסרב להבין כי הוא בוחר בין שתי חלופות גרועות ועלובות, לא קיים במערכת הבחירות הזו "מועמד טוב/רע במיעוטו" מדובר פה במועמדים ששניהם רעים לארה"ב. שניהם נתפשים כלא-אמינים - קלינטון, על אף ניסיונה הרב בממשל ובקונגרס האמריקני נתפשת כמושחתת בעלת קשרים מסואבים, שכל דאגתה נתונה להמשיך ולרפד את כיסיה ולנוח על כנפי השררה. לעומתה, טראמפ, במקרה הטוב נתפש כליצן ובמקרה הרע כמיזוגן וגזען חשוך. אך הגרוע המשותף לשניהם הוא לא האופן

הנשיא ריבלין מטיל על ראש הממשלה נתניהו את הרכבת הממשלה ה-34 בהתאם לחוק יסוד: הממשלה *לשם הבהרה - אני לא משפטן ולא מתיימר להיות משפטן* במגילת העצמאות נקבע כי הצירים הנבחרים של האסיפה המכוננת יקבעו חוקה למדינת ישראל עד ל-1 באוקטובר 1948, עד אז יפעלו מוסדות היישוב העברי בארץ ישראל כמוסדות הזמניים של המדינה החדשה. ובכן, זה לא קרה. ראשית, האסיפה המכוננת נבחרה רק ב-25 בינואר 1949 וזאת בשל מלחמת העצמאות, כינוסה הראשון היה ב-14 בפברואר אותה שנה, יומיים לאחר מכן היא קיבלה את חוק המעבר ושינתה את שמה לכנסת (אגב החוק עדיין תקף, אך עבר תיקונים מאז חקיקתו הראשונה). בשינוי שמה של האסיפה המכוננת לכנסת וקבלת חוק המעבר, החלה הבגידה הראשונה של נבחרי הציבור באזרחי המדינה החדשה ובעקרונות המסמך שחבריהם (ואף הם עצמם) חתמו עליו. מכיוון שהדיונים על חוקה בישראל נקלעו למבוי סתום עקב אי-ההסכמה על אופייה של החוקה (הועלו הצעות רבות לחוקה אותם תוכלו לראות פה ולראות עד כמה הן שונות אחת מהשנייה). מצב זה הביא לכך שבשנת 1950 חבר הכנסת מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, יזהר הררי, הציע פשרה שנודעה מאז כ"החלטת ה

"שנאת האדם תעבור מן הארץ, והרודנים ימותו, והכוח שהם נטלו מן העם, עוד הוא ישוב אליו. כל עוד בני האדם מתים [למען החירות], החירות לעולם לא תאבד" ~ מתוך הנאום החותם את הסרט "הדיקטטור הגדול" (1940) בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של צ'רלי צ'פלין.* לפעמים, כשנראה שהשגרה הפוליטית מחמירה, נשמעים קולות שהנוסחה שלהם היא בדרך כלל כזו - "לו היה לנו רודן שישלוט פה אז הוא היה מסדר את כל הבלאגן" (בדרך כלל נאמר על רקע המצב הבטחוני, אבל יש גם כאלו שמאמינים שרודנות זו דרך טובה להניע את הכלכלה). אישית אני לא מאמין שרבים בציבור שמשמיעים קול זה מאמינים בו עד הסוף, הוא נאמר מתוך אותו ייאוש של החמרה מזוייפת ובדרך כלל הוא ננטש כשהמצב משתפר. הפתרון הזה של רודנות זמנית אינו פתרון טוב, הוא לא יוביל לשום הטבה במצב הבטחוני/הכלכלי/החברתי/הבינלאומי - הוא רק יחמיר אותם. ההיסטוריה מוכיחה לנו זאת היטב. אפשר להסתכל על הדוגמאות הקיצוניות של מאו, סטלין והיטלר, ואפשר להסתכל על הדוגמאות ה"פחות קיצוניות" (אין באמת קיצוניות ברודנות - היא גרועה במידה שווה היכן שהיא לא תהיה) כש

נשיאי מדינת ישראל לדורותיהם בשבוע שעבר הלך לעולמו נשיא המדינה התשיעי, שמעון פרס ז"ל, בהתחלה רציתי לייחד לפסטיבל התקשורת ופולחן האישיות סביב פרס ז"ל פוסט נפרד, אבל החלטתי שזה מיותר. מי שרוצה לציין את לכתו בשיבה טובה כמעין שירת הברבור של דור "גדולי האומה" או להתחכך באיזשהי נוסטלגיה רומנטית על הזמנים ההם אז בבקשה שיבושם לו, אותי זה לא מעניין. אולם, מותו של פרס מעלה בפנינו סוגיה אחרת שלא נשמעת כלל בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל והוא ביטול מוסד הנשיאות, וזו השאלה המהותית - למה אנחנו בכלל צריכים נשיא? מהו כבר עושה? לנשיא המדינה אין שום סמכויות ביצועיות משמעותיות (וטוב שכך) רוב הסמכויות שלו הן סמליות והן מעוגנות ברובן בחוק יסוד: נשיא המדינה. סמכויות אלו הן - חתימה על חוקי המדינה ועל אמנות שאשרה הכנסת, קבלת כתבי אמנה של נציגים דיפלומטיים, מינוי שופטים (לנשיא אין שיקול דעת וזהות השופטים נקבעת על ידי הועדה למינוי שופטים שפועלת באופן חשאי וכמוס במנוגד לעקרונות דמוקרטיים נהוגים, הוא משמש כחותמת גומי) ושני התפקידים "החשובים באמת" - הטלת משימת הרכב

טרם אתחיל, עליי להבהיר - אני לא ממעריצי נתניהו. אופן המאבק בשלטונו של נתניהו לבש צורות שונות במשך השנים, בדרך כלל מעל דפיו של העיתון של נוני מוזס. בתקופה האחרונה נשמעו מפי גורמים שונים , ביניהם נשיא המדינה ריבלין , כי צריך להגביל את כהונתו של ראש הממשלה לשתי קדנציות. באופן עקרוני, אני מבין את הצורך אבל בפועל זהו רעיון גרוע (בהנחה ולא מדובר באיזשהו תכסיס פוליטי). העקרון הוא פשוט, למנוע עלייה של דיקטטור,רודן. הרודן, מרגע שהוא נבחר (בהנחה והיה שלטון דמוקרטי שהביא לבחירתו), הוא שוכח את התחייבויותיו למי שהביאו אותו למעמד הרם ושולט בצורה הנוחה לו. אם צריך להשתיק קולות המתנגדים לו, אז הוא עושה את זה בכל האמצעים העומדים לרשותו. אם יש תסיסה אזרחית תחת שלטונו, אז הוא משקיט אותה בכל האמצעים העומדים לרשותו. בקצרה, הוא הופך את המדינה לרכושו הפרטי ומנשל את שאר האזרחים מהזכויות המגיעות להן.  יש הטוענים כי ראש הממשלה הוא כזה. עובדתית זה לא נכון. נתניהו אינו רודן. הוא לא שולח מתנגדים לכלא, הוא לא מדכא את האוכלוסייה האזרחית בכוח ובאופן כוללני הוא לא מתייחס למדינה כאל רכושו הפרטי. אולי יש לו

סערת מחאתה של שרת התרבות בטקס פרסי אופיר ונאומה מעלה בפנינו תהיה - איך זה שאנחנו מממנים תרבות במדינת ישראל וזה נתפס לנו לא רק כטבעי אלא גם כהכרחי. הרי אנחנו חושבים איך אפשר בלי התערבות ממשלתית בנושאים האלו? אם נפסיק לממן תרבות אז לא יהיו לנו סופרים, מוזיקאים, במאים, תסריטאים, עורכים וכו'. האם לתחושה הזו יש ביסוס? האם בזמנם של שייקספיר, דנטה, קמואש, סרוונטס וצ'וסר היה קיים משרד התרבות שלחסותו הם נזקקו כדי לכתוב את יצירותיהם? האם תיאטראות, מחזות ומופעים לא התקיימו בזמנים בהם ה אצבע המורה של הממשל לא שלטה בזרם הכספים אליהם? ההסטוריה מוכיחה אחרת - לתחושה הזו אין ביסוס.  יכולים המתנגדים לבוא ולהגיד סעיף התקציב שמוקדש לתרבות הוא כסף קטן, ביטולו יוסיף רק כמה שקלים בודדים לתקציב כל משפחה. אני הייתי רוצה לראות את אותם מתנגדים עומדים בסופר ומפזרים ככה את הכסף שלהם בלי מחשבה או פתאום מבינים שבדיוק כשחשבו שחסר להם כרטיס לאוטובוס אז הם מצאו שהם עומדים על האגורה האחרונה כדי לקנות אותו. גם אותם שקלים בודדים יכולים לחולל שינוי. כשהם בכיסו של האזרח מה טוב, וכשהם בכיסו של השלטון אז