דילוג לתוכן הראשי

פינוי תמורת פינוי: יהודי יו"ש תמורת ערביי 48'

לפני מספר ימים, הודיע מייסד וראש מפלגת חוסן, הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, כי הוא לא רואה פסול בפינוי התנחלויות. כמתמודד בכנסת זוהי הצהרה חשובה, גם כי היא ממצבת אותו באגף השמאלי של המפה הפוליטית, וגם כי היא מאפשרת לציבור לדעת על כוונותיו. אולם, כעבור זמן קצר גנץ העביר ניסוח רך יותר, ייתכן עקב אי הפופולריות של רעיון פינוי יהודים בעת זו.

אף על פי כן, איני רוצה להתעכב על דעתו של גנץ בנושא אלא להביט באופן קצר על המסגרת הרעיונית הכללית של פינוי התנחלויות, ולבחון האם מדובר בהכרח רעיון רע? 

כיום חיים בהתנחלויות ביו"ש (לא כולל מזרח ירושלים) כ-450 אלף איש. מולם, ניצבים הפלסטינים - מספרם אינו ידוע והוא מוערך בכ-1.8 מיליונים לשיטת המצמצמים עד 3 מיליונים לשיטת המרחיבים. נוכל להניח שכנראה חיים בתא השטח ההוא בסביבות 2.4 מיליוני פלסטינים. ברבות השנים, עלו מספר הצעות בנוגע לעתיד השטחים, אך לרוב רובם של המציעים היה ברור כי פינוי יהודים חייב להתרחש. מעטים הם שתומכים בסיפוח מלא, שכן משום שלא ידוע מה מספרם של הפלסטינים, אף אחד לא רוצה להסתכן בתוספת של אוכלוסייה שלא רק שתאיים על הרוב היהודי במדינת ישראל אלא גם כזו העוינת את רעיון הציונות. בנוסף, סיפוח יכול להתפש כפעולה עוינת בקרב הקהילה הבינלאומית הנוגדת את תהליך השלום ולהביא להחלטות בינלאומיות שעלולות לפגוע במדינת ישראל. 

אפוא, השאלה היא מדוע חייבת ישראל לפנות את המתנחלים היהודים מיהודה ושומרון? האם היא אינה יכולה לתת להם להשאר שם? באופן עקרוני, היא יכולה. היא יכולה להצהיר כי היא נסוגה מהשטח, ואף יהודי אינו מחוייב לצאת. אך, עקב מחויבות לאזרחים הנמצאים שם אולי היא תצטרך לפעול להבטחת שלומם. ונשאלת השאלה - מדוע היא תצטרך להבטיח את שלומם? מהסיבה הפשוטה, שהפלסטינים אינם מעוניינים שיהודים יחיו באדמה זו. מבחינתם, זו אקס טריטוריה ליהודים. יודנריין. ויש מנהיגים בישראל שמשלימים עם תפישה זו.

אני לא מקבל את המחשבה שיש שטח בארץ ישראל שיכול להיות נקי מיהודים, אני שמאמין בזכותנו לא רק על שטח זה, אלא גם על שטחי עבר הירדן, אך אני גם מבין את האילוצים המציאותיים. אף על פי שארץ ישראל "דללה וקטונה, היא שלי מראשה עד קיצה" הרי שאין אף גוף שיכול להבטיח את שלומם של יהודים שהם תחת ריבונות ערבית. תפישה זו אינה מייחדת אותי, אלא זוהי גם תפישתם של ראשי המערכת הפוליטית והביטחונית, לפחות במשתמע. אחרת רבים מהם לא היו נעתרים לדרישה הפלסטינית לפינוי יישובים, משום שתמיד יכלו להציב להם אולטימטום הקובע כי מדינת ישראל מחויבת לביטחון האזרחים שלה החיים מחוץ לגבולותיה. 

כמו כן, הפלסטינים אוהבים להציב את המוקש התמידי של זכות השיבה - שעל הפליטים לחזור לבתיהם הנטושים והנעזבים בתוככי מדינת ישראל, למשל בחיפה, בצפת, בטבריה וביפו. אפילו מדינת ישראל החליטה להיות נדיבה ונתנה אפשרות זו, אל עלינו לשכוח כי מדובר בלא פחות מ-5 מיליוני פליטים. הסיבה לכך היא שמעמד הפליטים באוכלוסייה הפלסטינית עובר מדור לדור, וכך כבר קיים דור שלישי הדורש לשוב אל אדמת אבותיו. רעיון זה, איננו שונה בתכליתו מסיפוח ואסור לאפשרו כלל, שכן הוא יחסל בבת אחת את החלום הציוני שלמענו עמלנו שנים רבות. 

עכשיו נערוך תרגיל מחשבתי. נניח שהצדדים הגיעו להסכמה, פינוי יישובים והקמת מדינה פלסטינית על שטחי יו"ש תוך הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ללא זכות שיבה. כלומר קיימת לנו מדינה אחת ערבית ללא יהודים, ומדינה אחת יהודית אך שחמישית מתושביה הם ערבים. אינני מבין את עסקת החבילה הנהדרת הזו, האם זה לא יהיה הגיוני שגם שאנחנו נתבע אותו הדבר - אנחנו קולטים לתוכנו את כל האוכלוסייה היהודית ביו"ש חזרה לישראל, מן הראוי שאתם תקלטו את כל ערביי 48' חזרה אליכם. הרי הנה קם לכם בית לאומי, למענו נאבקתם, אז מדוע שאנחנו נהיה כה נדיבים ונשמור את ערביי 48' אצלנו? הרי רובם המוחלט אינו מזדהה כישראלי, הוא יעדיף את הכינוי ערביי 48' או ייאמץ את הנרטיב הפלסטיני. יקומו ויגידו הפלסטינים רגע אבל אתם קולטים רק 450 אלף, אנחנו נאלצים לקלוט 1.8 מיליונים! כן נכון, אבל נוכל לבוא ולטעון הרי שמדובר בחילופי אוכלוסייה מלאים, מדובר ב-Win-Win. אתם שם, אנחנו פה. ואם פתאום נחזור לשולחן המשא ומתן, ונגיע להסכמה כי ישראל שומרת על גושי ההתיישבויות, כך שרק 30% מההתנחלויות יפונו. הרי לא יהיה מן הצדק שעדיין כל ערביי 48' ישובו לפלסטין? שגם במצב הזה רק הגבול שורטט באופן שונה, ועדיין לא ייתאפשרו תאים יהודיים בשטח המדינה הפלסטינית הזו. כמו כן עליי להבהיר, אינני מדבר על חילופי שטחים נוסח כפר קאסם תמורת גוש עציון, לא - כל גוש עציון חרב, הרי גם כל כפר קאסם חרב, וכך גם אום אל פאחם, תל שבע ושכונות ערביות בערי ישראל. פתאום עולה התחושה הזו בגרון שמעיב על הרעיון שנשמע לא הכי מסבר את האוזן, לא הכי יפה, לא הומני. נו, אבל מה לעשות החיים אינם יפים - יודנריין תמורת ערבריין. 

במאמר הקצר הזה לא נגענו בדברים יותר עמוקים הקשורים לפתרון הסכסוך אם אי פעם הוא ייפתר והם:
- מה יהיה על רצועת עזה? האם היא תחובר לשטחי המדינה הפלסטינית באיזשהי דרך או שתקום בה יישות מדינית נפרדת?
- מהם הסידורים הביטחוניים האפשריים שיאפשרו את שלום שתי המדינות? האם פלסטין תסכים להיות מפורזת?
- האם בכלל צריכה לקום מדינה פלסטינית? אולי עדיף שירדן תקבל ריבונות על השטחים?
- מה יהיה על הר הבית והמקומות הקדושים ליהדות ביו"ש כמו קבר רחל, חברון ושכם?
- האם בכלל ניתן לחלק ואולי יש אופי חלוקה טוב יותר? נגיד על בסיס ציר 60?
- מה בנוגע לתשתיות? מה בנוגע לפיצויים? כלומר מה העלויות הכרוכות בפינוי?




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

נשיא המדינה - מוסד שהגיע זמנו להתבטל

נשיאי מדינת ישראל לדורותיהם בשבוע שעבר הלך לעולמו נשיא המדינה התשיעי, שמעון פרס ז"ל, בהתחלה רציתי לייחד לפסטיבל התקשורת ופולחן האישיות סביב פרס ז"ל פוסט נפרד, אבל החלטתי שזה מיותר. מי שרוצה לציין את לכתו בשיבה טובה כמעין שירת הברבור של דור "גדולי האומה" או להתחכך באיזשהי נוסטלגיה רומנטית על הזמנים ההם אז בבקשה שיבושם לו, אותי זה לא מעניין. אולם, מותו של פרס מעלה בפנינו סוגיה אחרת שלא נשמעת כלל בשיח הציבורי והתקשורתי בישראל והוא ביטול מוסד הנשיאות, וזו השאלה המהותית - למה אנחנו בכלל צריכים נשיא? מהו כבר עושה? לנשיא המדינה אין שום סמכויות ביצועיות משמעותיות (וטוב שכך) רוב הסמכויות שלו הן סמליות והן מעוגנות ברובן בחוק יסוד: נשיא המדינה. סמכויות אלו הן - חתימה על חוקי המדינה ועל אמנות שאשרה הכנסת, קבלת כתבי אמנה של נציגים דיפלומטיים, מינוי שופטים (לנשיא אין שיקול דעת וזהות השופטים נקבעת על ידי הועדה למינוי שופטים שפועלת באופן חשאי וכמוס במנוגד לעקרונות דמוקרטיים נהוגים, הוא משמש כחותמת גומי) ושני התפקידים "החשובים באמת" - הטלת משימת הרכב

רודן - הפתרון הכי טוב לישראל?

"שנאת האדם תעבור מן הארץ, והרודנים ימותו, והכוח שהם נטלו מן העם, עוד הוא ישוב אליו. כל עוד בני האדם מתים [למען החירות], החירות לעולם לא תאבד" ~ מתוך הנאום החותם את הסרט "הדיקטטור הגדול" (1940) בכיכובו, בהפקתו ובבימויו של צ'רלי צ'פלין.* לפעמים, כשנראה שהשגרה הפוליטית מחמירה, נשמעים קולות שהנוסחה שלהם היא בדרך כלל כזו - "לו היה לנו רודן שישלוט פה אז הוא היה מסדר את כל הבלאגן" (בדרך כלל נאמר על רקע המצב הבטחוני, אבל יש גם כאלו שמאמינים שרודנות זו דרך טובה להניע את הכלכלה). אישית אני לא מאמין שרבים בציבור שמשמיעים קול זה מאמינים בו עד הסוף, הוא נאמר מתוך אותו ייאוש של החמרה מזוייפת ובדרך כלל הוא ננטש כשהמצב משתפר. הפתרון הזה של רודנות זמנית אינו פתרון טוב, הוא לא יוביל לשום הטבה במצב הבטחוני/הכלכלי/החברתי/הבינלאומי - הוא רק יחמיר אותם. ההיסטוריה מוכיחה לנו זאת היטב. אפשר להסתכל על הדוגמאות הקיצוניות של מאו, סטלין והיטלר, ואפשר להסתכל על הדוגמאות ה"פחות קיצוניות" (אין באמת קיצוניות ברודנות - היא גרועה במידה שווה היכן שהיא לא תהיה) כש

ממשלה גדולה - ממשרת הציבור לשליטו

" קיים כאן עקרון של סיבה ותוצאה ברור שהוא מאורגן וצפוי כאחד מחוקי הפיזיקה - ככל שהממשלה מתרחבת, כך החירות מתכווצת " - נאום הפרידה של הנשיא האמריקני רונלד רייגן (1989). מה רע בממשלה גדולה? מה רע ברעיון שהמדינה תספק לנו את המוצרים שלא ייעדנו לה אותם בהתחלה, כלומר את צרכי החיים - בין אם זה בדיור, במזון, ברפואה, בבגדים, בחינוך? כשלעצמו זה נשמע רעיון מעולה - המדינה תבנה בתים, היא תחנך את הילדים, היא תאכיל את האוכלוסייה, היא תלביש אותה והיא תרפא אותה. אך פה מתגלה לנו שורש הבעיה - זה תמיד היא שמחליטה מה טוב וראוי בשביל הציבור, וכיצד היא יכולה להחליט מה טוב ומה ראוי? זו משימה קשה ובלתי אפשרית. מכיוון שאין לציבור אינטרס כללי אחד, כי הוא מורכב ממספר רב של אנשים ולכן מכיל אינטרסים שונים, לעולם לא תוכל המדינה לספק את אותם האינטרסים שלא רק שמתמעטים אלא מתרבים. לכן היא תצטרך להתפשר באילו אינטרסים לבחור ולמי לספק אותם. ובמקום התפישה שהיא תרחיב את הטוב הכללי, למעשה היא תצמצם אותו כי היא לא תוכל לענות על כלל הצרכים המשתנים והמתרבים שהציבור מציב לפתחה. למשל נוכל לקחת את הסתירה שהייתה קיי